יום רביעי, 27 בדצמבר 2017

יוצאים מהבורקס: על הסדרה שבאבניקים

יוצאים מהבורקס
סיקור ראשוני מהקרנת הבכורה של 'שבאבניקים'. לראשונה, קומדיה חילונית שצוחקת עם החרדים, ולא עליהם


נדב גדליה  |  מתוך שבועון עולם קטן (מופץ בכל בתי הכנסת ב-66,000 עותקים)

פיני מתעקש ללמוד אתי בחניון של 'דיזנגוף סנטר' את סוגיית 'דיו לבא מן הדין להיות כנידון'. הוא שולף גמרא מהמושב האחורי וכיפה שחורה מתא הכפפות, ופניו עולצות. "הנה, שני שבאבניקים לומדים גמרא בלב תל אביב!" הוא מתלהב. ואל יהא הדבר קל בעיניכם ממי שספגו את הכינוי 'שבאבניק' לא פעם. לפיני חשוב להוכיח לעצמו שאנחנו לא שבאבניקים, בדרכו.
עוד רגע נצפה בבכורה של הסדרה החדשה 'שבאבניקים' שעולה כעת ב-HOT. סדרות טלוויזיה על דתיים וחרדים כבר ראו עינינו. החל מ'אורים ותומים' הסוריאליסטית, עבור דרך 'סרוגים' המתפלמסת ועד 'שטיסל' הדרמטית. אך עדיין, טרם נראתה קומדיה בהגדרתה שצוחקת עם החרדים ולא עליהם. לא יהיה מוגזם לומר שמדובר בהיסטוריה שהתחילה אי אז כשהפסיקו להציג את הסטריאוטיפ הבורקסי של החרדי ב'שטיסל' לפני שנים אחדות.

סדרה שהיא גם מילון

'שבאבניקים' שנוצרה בידי אלירן מלכה מספרת על קבוצת חברים בישיבה חרדית שהגיעו לפרקם והם מנסים להתחתן וגם לשמור על שמם הטוב כדי להשיג שידוך הגון.
הם לא בהכרח מסתדרים עם הדרך החרדית הקלאסית הדוגלת ב"והגית בו יומם ולילה" וחלקם פוזלים לעולם שבחוץ, אך חשוב להם להישאר בישיבה ולא לעוף ממנה כפי שקרה לעבדכם הנאמן החתום מעלה. הם רוצים גם ליהנות וגם ללמוד כשברקע משגיח חדש נכנס לזירה ומבטיח לעשות סדר בישיבה הגוססת וליישר את הבחורים.
במקביל, ישנו גדליה (שום קשר משפחתי, למרות שמאוד הייתי רוצה) - חרדי אדוק ותמים שהמשגיח מניח אותו בחדרם של ה'שבאבניקים' בישיבה כדי שייפתח קצת ויצליח לשרוד לפחות 'פגישה שנייה' בשידוכים. הבחורות, לרוב, רואות בו בחור מוזר השקוע בהגזמה בעולם הלימוד, והדבר עומד לרועץ לגדליה הנקרע בין הרצון להתקדש לבין הרצון לקדש אישה.
'שבאבניקים' היא לפני הכול מילון המסביר לצופים על נבכי העולם החרדי הפנימי. הכתוביות לא כוללות רק את תמלול הדיאלוגים אלא קופצות כמו רש"י כל אימת שמתמלמל על המסך מושג לא ברור. הן מסבירות לבורים ולעמי הארצות מושגים כמו 'ווארט', 'צו"ל' (ראשי התיבות של צדיק ורע לו), ו'קנייטש' כדי שיוכלו להבין על מה בכלל מדברים.
מה שיפה ב'שבאבניקים' הוא שהסדרה לא מתיימרת להציג את עולם התורה החרדי, שאותו קשה להסביר בתסריט, ובוחרת לעסוק בשוליים הצבעוניים המחוברים לחיי העולם הזה.
רגעים ארוכים געינו בצחוק. ראינו טיפוסים אמתיים שהכרנו בסיטואציות משעשעות למדי, משוחקים לעילא ע"י דב נבון, אורי לייזרוביץ ואחרים.
בציבור הדתי יחבקו בוודאי את 'שבאבניקים'. סוף סוף קומדיה נקייה למדי (לפחות לפי שני הפרקים הראשונים) שמצליחה גם להחכים. אך האם הציבור הכללי יתחבר ? ימי עליית הסדרה יוכיחו אם צופי סדרות קלאסיות מסוגלים לצחוק עם חרדים ולא רק עליהם. האם יש רצון ציבורי להבין את החרדים שמעבר לבגדים השחורים, לפחות את אלו הנחשבים 'פתוחים' יותר. בינתיים, כדאי להתכונן ולהבין מיהם בכלל ה'שבאבניקים' והאם כל אי-עמידה בתלם זורקת את הבחור לתהומות השבאב.

מיהו 'שבאבניק'?

בפורים, כשלבו של יהודה - מבחירי הישיבה שבה למדתי - צלל ביין, הוא נדרש להשיב מה דעתו על בחורים שונים. כשנשאל 'ומה אתה אומר על נדב גדליה?' הוא הפטיר כלאחר יד: 'זה... סתם שבאבניק'. מכיוון שלא הייתי שיכור כמותו, נפגעתי אנושות ודידיתי לעשות את הסרט 'נווד ברשות התורה' (זמין חינם ביוטיוב, מה אכפת לי לנצל את הבמה). אך למרות שחלפו שנים רבות מאז, טרם הצלחתי למצוא תשובה מניחה את הדעת להגדרת השבאבניק.
לצורך העניין אני פונה לדודי זילברשלג, איש תקשורת והוגה דעות חרדי ידוע שייסד את השבועון המגזרי הפופולרי 'בקהילה'. "שבאב היא מילת השאלה מהנוער הערבי שהיה מכונה כך", מסביר זילברשלג. "אי אפשר להגדיר 'שבאבניק' בקווים מסוימים. זה יותר תואר כולל למי שלא נקלט במוסדות החינוך החרדי, אלו שמסתובבים ברחובות או לא שומרים על מסגרות וקודים מקובלים. המנעד רחב מאוד ואין איזה מעשה שלא ייעשה שבגללו יקראו או לא יקראו למישהו 'שבאבניק'. בעיניי, אגב, התואר הזה היום לא מקיף בשימוש כפי שהוא היה בשנות השבעים. בשנים האחרונות קוראים להם 'נושרים'. 'שבאבניקים' הפך יותר להגדרה של אנשים מבחוץ שעדיין קוראים ככה לחרדים שלא בתלם".

בסדרה החדשה החבר'ה המכונים 'שבאבניקים' דווקא לומדים בישיבה, לכאורה הכי בתלם שאפשר.
"המדיום הטלוויזיוני הוא מאוד שטוח ומחפש קוריוזים, האם הוא יודע להציג את זה? לא רוצה למתוח ביקורת על הסדרה כי לא צפיתי בה, אבל זה חיטוט אנתרופולוגי בתופעות חרדיות שלא בהכרח קיימות בצורה הזאת. בעבר, הטיפול התקשורתי בארץ בחרדים עסק יותר בנושאים וירטואליים, גם אם יש בציבור החרדי מטען מסוים שתורם לזה. פעם זה היה מטריד את החרדים. היום פחות. במיוחד כשקורים דברים מבורכים שמביאים את האנושיות החרדית".

'שטיסל' הצליחה לספר את הסיפור החרדי האמתי?
"יוני אינדורסקי שיצר את שטיסל הוא ידיד טוב שלי, הוא התחיל את הקריירה כעיתונאי אצלי ב'בקהילה'. בעיניי יש ביצירה הזאת הרבה חן. הוא נגע בתופעות נכונות ובמרכיבים של עולמות שהיו עד אז נעלמים מבחינת הצופה הישראלי. באחד הפרקים הוא גם הכניס משהו שהתכתב עם החיים שלו בעבודה אצלי ככתב".

איך אמור להרגיש מישהו שמכנים אותו 'שבאבניק'?
"כשאתה אומר את זה למישהו שמרגיש שזה כתם – זה בוודאי פוגע. אם הוא לא תופס את זה כמשהו שלילי - הוא לא ייפגע. זה כמו השטריימל שנועד להיות כובע שיהודים נאלצו ללבוש אותו, כובע מזנבות שועלים, כדי לבזותם אותם. אבל בסוף הם הפכו את זה ל'מלכות'. אפילו יש חנות של שטריימלך שקוראים לה ככה.
"כשפרץ המושג המחפיר 'חרד"ק' (חרדי קל דעת, נ"ג), עשיתי סטיקר שאמר 'אני חרד"ק גאה'. אפשר לומר ש'חרד"ק' זה השבאבניק החדש, המשודרג. לדעתי יש חיים לאנשים שלא הולכים בתלם וצריך לכבד את זה. ועובדה שיש מי שמכונה ככה אבל חשוב להם לשמור על השייכות להם למגזר ולא לפרוש, וגם לשלוח את ילדיהם למוסדות חרדיים. זה עולה בקנה אחד עם התפיסה החסידית שאומרת שכדאי שבכל מקרה תישאר עם הפאות כדי שיהיה אפשר למשוך אותך בחזרה מהמים. אלו תמורות חדשות במגזר.
"בעבר, כשמישהו חרדי היה יוצא מהמסגרת הוא היה פורק עול לגמרי. כי לא היה אפשר ללכת לקולנוע עם כיפה שחורה. אך המסגרות האלה קרסו והיום אפשר לראות חרדים עם כיפה שחורה בקולנוע. השבאבניק או החרד"ק - לא רוצה לפרוש לגמרי. הוא לא רוצה לחזור בשאלה. הוא מתעקש להיות חרדי אבל לשבור את הנורמה והדוגמטיות החרדית. חשובה לו השייכות, ובעיניי זה אפילו שבח לחברה החרדית שמצליחה לגרום לרצות להיות שייך אליה".

"רווק עם אלוקים" הסרט + הרצאה מרתקת על תקשורת מגזרית וקולנוע  מאת נדב גדליה, 

להזמנות הכנסו לאתר https://sites.google.com/view/8889 

יום ראשון, 12 בנובמבר 2017

ראיון חשוף עם איל כהן (דה וויס)

הכהן והעם \ נדב גדליה

נדב גדליה בשיחה חשופה אם איל כהן (זוכה 'דה וויס'); על השיר שנולד מטראומת ההפלה, 
הכעסים על המנטור אביב גפן והייסורים הכרוכים בשיווק נכון של אמנות מהנשמה. (מתוך שבועון עולם קטן)
-----------------------------------------------
"אחד הדברים שחייבים לעשות אחרי ריאליטי זה לברוח מזה", אומר לי ברגע של גילוי לב נדיר איל כהן,
המתמודד הדתי שהגיע למקום השלישי בדה וויס (עונה 3) תחת המנטור אביב גפן.
"ככה אמרו לי ביחסי ציבור שצריך לעשות", הוא מתנצל, "והנה, דווקא אחרי שהתרחקתי מזה כמה שנים - אני יותר פתוח לדבר על זה, לא מפחד כבר שידבק בי התגית של 'ההוא מדה וויס'".
ארבע שנים אחרי הגמר ההוא איל מעיד על עצמו שכבר הספיק לעכל את החוויה ההיא.
"למרות שכבר הייתי איש משפחה בוגר עם אש וילדים זו עדין היתה בשבילי חוויה שבלתי אפשרי לעכל אותה און ליין, כשהיא קורית".

*בחור דתי למהדרין בריאליטי נוצץ, נפצעת מזה?

"אני מברך על ההשתתפות בדה וויס למרות שלא הכל היה כיף ולא תמיד נהנתי שם", הוא בורר את מילותיו. "השבוע של הגמר היה אחד השבועות הלא טובים בחיים שלי. היה לי רצון גדול לפרוש וההפקה והמנטור שלי שיכנעו אותי להישאר והאמת שאני סבבה עם זה שנישארתי גם אם לא נהנתי. 
עזוב, לא רוצה לחשוף יותר מידיי מה היה קשה שם", הוא אומר אחרי שהוא מחפש אתה מילות הפרווה שיגלו טפח ויכסו שניים ומזמין מי שסקרן לשמוע על מאחורי הקלעים הקשוחים של התוכנית הפופולארית להגיע למופע הייחודי שלו 'הרהורי תרבות' בו הוא משלב מוזיקה ודיבורים היוצאים מן הלב.

*לעצלנים שביננו, תוכל לסכם; ממליץ ללכת לריאליטי או לא?

"מי שיש לו תשוקה ללכת - שלא יילך. הפוך על הפוך. מי שאין לו ופתוח לזה - שיתייעץ איתי".

*איך היחסים עם אביב היום?

"אני מצד אחד מאוד אוהב אותו אבל יש בי גם כעס על התהליך בתוכנית.
אתה צריך כמה שיותר תמיכה והוא הרבה פעמים, אתה יודע, דרש, היו פיצוצים ביננו. יש דברים שהוא צדק ויש דברים שאני צדקתי אבל בעיניי הפיצוצים האלה לא היו צריכים לקרות".

*אתם בקשר?

"חלקית. הוא יכול להחמיא לי על האלבום, על שירים. היום הוא פחות המנטור שלי".

*אתה מרגיש שהשתמשו בך בציניות על תקן המתנחל שפוגש את אביב גפן השמאלן כדי להביא רייטינג על בסיס הכמיהה הקמאית וה'גשר בין המגזרים' שכנראה לעולם לא יגיע?

"למה לא יגיע?! אני אביא לך מכות!", מתעצבן איל ומקרב את ידו לעברי, ספק בצחוק אך ניכר שטענותיי קשות עליו. אך אני, איני חושש מהבחור הצנום בן עדתי ודבק בסוגיה.

*אנחנו חיים במחלוקות מאז אביי ורבא ועד עכשיו, זה מה שמחזיק אותנו כנראה כעם.
למה אתה תופס את זה כמשהו רע?

"המחלוקות האלה - זה מה שהחזיק אותנו בגלות, אני מסכים איתך, אבל ארץ ישראל זו ארץ של אהבה ושלום. לא מזמן הייתי בהודו למשך תקופה, עם כל המשפחה במעין שליחות בבית היהודי של בוצר. ושם ראיתי חילונים שנמצאים לגמרי בקטע של רוח ודתיים שמשילים את הרוח. יש פה בירורים, ביננו. עם השיר 'ויקיפדיה' - אני מאוד מזדהה, ובכל זאת, במסכת אבות אומרים שהחכמה היא הענפים והמעשים הם השורשים. יש בהגדרת המעשים משהו מאוד מנכיח ומייצב. חבל שיש לזה בוז היום.
יש משהו חזק בהגדרות האלה. ועדין, לא צריך לסגוד ללבושים".

*אתה באמת מצליח לעמוד בזה?

"לאט לאט כן. אני לא חושב שאתה ערס בגלל השרשרת. עברנו יותר מזה. למשל, אחד מההפקה בדה וויס היה בחור עם ראסטות, בלי כיפה, וקלטתי שהוא לוקח ביסקוויט, שם את החולצה על הראש ומברך. הוא ידע אפילו שלהשים את היד על הראש זה לא תופס בהלכה ושם את החולצה על הראש!".

----חלם על ריאלטי מאז נינט-----

איל כהן (32), נשוי למאיה, אב לארבעה ומתגורר בכפר תפוח. את נערותו בילה ברעננה עם חמשת אחיו ואחיותיו לאמא ששימשה מנהלת בית ספר ואבא שעבד כמזכיר בעירייה. כשבמרקע החלו לנצנץ כוכבים כמו נינט וגבסו ב'כוכב נולד' הראשון בהיסטוריה הישראלית, הוא רצה גם. "גיליתי שאני בנוי ככה; חולם על משהו, עוזב את החלום ואז חוזר אליו. כנער, מאוד קסם לי להיות ב'כוכב נולד' אבל אז הלכתי ללמוד בישיבת אור עציון והשתנתי - בזתי לזה בצורה גדולה עד שאפילו כשחבר טוב הזמין אותי לנגן לו באודישן הוא קיבל ממני סירוב".

*מה שינה לך את התפישה?

"מין טבעיות כזו", מסביר איל בפשטות. "
היו לי שירים ורציתי להוציא אותם ואחת הדרכים זה ריאליטי. בא חבר ואמר שיש אודישן ב'גולה' והוא רשם אותי, אמרתי לו שאני לא בא והוא התעקש וזה קרה. 
תשמע, אם הייתי מתפרק בריאליטי זה היה כישלון מוחלט. אבל הרגשתי מספיק בשל שעצם הפירסום לא יזיז לי ובאמת ככה היה. מיליון אנשים רצו לעשות איתי סלפי וזה לא הציק לי ולא הלהיב אותי. לא הרגשתי כלום".

*לפחות הרגשת שקרבת יהודים ל'תרבות היהודית'?

"מה זה 'תרבות יהודית'? כל אחד ששם כיפה? לא יודע. לדעתי, 'תרבות יהודית' זה הרצון לגאולה. 
הגאולה לא תבוא בבומבה פיתאומית. אבל הלב של האנשים זה אמיתי ואנשים היו עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי 'לא בכיתי מאז אבא גנוב' ואצלך כששרת את 'אפר ואבק' בתוכנית היה 'רגע', התרגשתי. בת"א אנשים אומרים לי; 'דווקא אליך, אדם שאין לי איתו שום דבר במשותף - התחברתי ודמעתי'". 
אני נפגש עם  אנשים שאומרים שהם לא פוגשים כמעט את הילדים והאשה שלהם. אז מה שווים כל החיים ככה בלי להיות נוכח בהם?! תשים לב, איך במקביל לחזרה שלנו לארץ ישראל עלתה ההתפתחות הטכנולוגית שנותנת לנו רווח ואפשרות לחיים חיי נוחות, ככה אני רואה את זה, זו גאולה".

*ונדמה שתמיד חסר לנו משהו למרות הכל.

"יש אפשרות לחיות ולהיות. אנחנו לא מנצלים את זה כי אנחנו מערביים מידיי. היעדים שלנו הם מאוד היררכיים והישגיים ואנחנו לא נהנים מהקיים. מהודו לקחת קצת את העניין הזה דרך המפגש בין אנשים נינוחים, נוכחים, חיים".

בימים אלו עוסק איל לצד העבודה על המוזיקה וההופעות הפרטיות שלו - בחינוך.
"מלמד סטודנטים תכנים נפשיים ורוחניים", הוא מגדיר את תפקידו בפועל. שום מילה על קירוב
ובכל זאת הוא ניאות להודות שלפעמים הוא מעיין איתם בדפי מקורות.
"אני מאוד אוהב את הקטע החינוכי. אני עושה את זה ביחד עם הופעות וב"ה מתפרנס יפה".

*אתה מרגיש שדתיים יותר מתחברים אליך?

"נהוג לומר שזה חארטה, שטויות, אני שר על אמונה ועל זוגיות, אמונה לא במובן הקלישאתי,
אלא במובן הקיומי, האינטימי של הקשר של האדם לעצמו, מה שמעסיק את כולם".

----"להחפיץ ולשווק את המוזיקה זה מייסר"----

הוא עדין נפש. רבים זוכרים לו את הופעתיו המרגשות בדה וויס בהן נצפה כשהוא דומע, לא מסוגל לזרוק מילה למצלמת הרייטינג. בסך הכל חלם להוציא את המוזיקה שכתב והלחין, אך מהר מאוד גילה שחלק לא מבוטל מסוד ההצלחה האמנתי תלוי בפירסום ושיווק; עניינים שלא מצליחים להידבק אל שולי גלימת אישיותו התמה. "בכל מקצוע אתה צריך להתעסק עם הנושא של השיווק", אומר איל בנימת השלמה.
"גם שיפוצניק עושה פירסום לעסק, אתה מכיר את זה מהסרט שלך על הרווקות, שיווק לא קשור בכלל למקצוע שבו אתה עוסק. הבעיה מתחילה כשהשיווק סותר את המקצוע; אמנות היא פנימה, בירור, להביא את האותנטיות שלך ושיווק זה בדיוק הפוך, יש אסטרטגיה מדוייקת; תלך למפיק והוא יגיד לך מה יעזור לך להגיע לגלגל"צ, או מה צריך לכתוב כדי שהשיווק הדיגיטלי יצליח. יש אנשים שזה לא רע להם".

*ולך?

"זה היה זוועה", פורק איל בלי לחשוב. "אחת התגובות שאני מקבל הכי הרבה זה שאומרים לי שאני מחובר באמת לתכנים שלי ולחשוב כל הזמן איך להחפיץ את החומרים שלי - זה מייסר. אחת הסיבות שהתחלתי  להתעסק גם בחינוך ולהתפרנס מזה באה בעקבות זה שהבנתי את הרמב"ם שאומר שאסור לקחת כסף על לימוד תורה. אותו דבר באמנות; זה לא הולך אם המניע הוא להתפרנס ממנה". 

*כשהבנת את הזה, היו מחשבות על עזיבת הקריירה המתפתחת?

"האמת שכבר שעזבתי", חושף איל. "בהופעת השקת האלבום לפני כחצי שנה זה מה שאמרתי לנגנים 'יאללה, תחגגו את המסיבת סיום של הקריירה המוזיקלית שלי''. חצי שנה זה המון זמן. ונהייתי מאושר מאוד בגלל השיחרור הזה. קלטתי שהוצאת האלבום בפועל לא שימחה אותי.
אני בנאדם שתמיד מחפש את הגן עדן - אם בתהליכים שאני עובר בדרך אל המטרה אני לא מרגיש השראה - אני עוזב".

*והנה חזרת, אתה מתראיין, משווק, מה השתנה בעצם בפרקטיקה?

"עכשיו אין לי את הרשימה שמודדת הצלחה. אני מוכן להישבע לך שכבר אין לי מטרה למכור אלבומים או אפילו לעשות 'זאפה' ומי דיבר על קיסריה... אני רוצה להופיע בכל מקום שיתאפשר לי. אולי טכנית לא אופיע ברחוב אבל מבחינה פנימית הסיפוק שלי במוזיקה לא תלוי במדדים. אני משוחרר. 
גלגל"צ או לא גלגל"צ - זה לא כישלון. המדד הוא העשיה, זה הכל. לא שום תחנת רדיו או מכירות. גם הפידבקים שאני מקבל זה בונוס, תוצר שנוצר על הדרך.
זה דבילי להסתכל על צפיות. קח את עיתון 'הארץ' - הוא משפיע לא פחות מעיתונים גדולים יותר. השאלה היא למי אתה פונה.  אישית, כבר לא משנה לי אם המוזיקה תעשה כסף או לא, יש לי את העבודה בחינוך".

*העיסוק בעוד דברים לא מסיח את הדעת מההתמסרות לחיי יצירה?

"אני חושב שאצלי זה הפוך. שאלו אותי הרבה פעמים למה לא למדתי בבית ספר למוזיקה ובאתי לעשות מוזיקה מקצועית כשאין לי הכשרה, אחרי שלמדתי הכל לבד. פעם שיתפתי פעולה בבית ספר למוזיקה והבנתי שזה לא מתאים לי - כי דווקא היצירה הבועתית הזו - זה להשים פול גז בניוטרל. הרפלקציה שלך בתוך  הבועה ואתה לא משוחרר. אליי מדברת היצירה שנוצרת מתוך החיים, מתוך פגישות עם אנשים, מתוך העבודה, מתוך הריבים עם אשתי שב"ה לא חסר מהם (צוחק) לא מזמן סגרנו עשור לנישואין".

*על מה אתה רבים?

"צריך להתקשר אליה כדי לשאול אותה".

*ואיך משלימים, תוכל לשתף?

"השיר 'בואי נאהב' שיצא באלבום וייצא כסינגל אומר את הטיפ הכי קשה והכי נכון; אנחנו שונים ותמיד נעשה טעויות אז בואי ניתן חיבוק וזהו".

*לא שטחי קצת? אתה מרגיש בפנים סערה, עדין כועס ומניח על כל זה קאבר של כאילו "אהבה"...

"ברור שאם אין חיבור לבין המילה 'אהבה' למה שמרגיש בפועל זה סתם זבל, לא שווה כלום. אבל אם הקב"ה אמר למחוק את שמו בשביל השלום, כל שכן שאני אמחק את הגחמות שלי על שטיפת כלים וסמרטוט. מותר להעיר והכל, אבל לפעמים אני מוצא את עצמי  סוחב מטענים על שטיפת כלים ארבעה ימים ומרגיש מגוחך".

*לפני שאדם מתחתן הוא לא חולם שהוא יתעצבן כל כך משטויות.

"אחד הדברים שאתה הכי עוסק בהם זה המקום בין ההצהרות שלך לאיך שאתה חי בפועל. זו עבודה, אבל של גן עדן. אתה טועם את ההנאה האמיתית של זה".

*כשאתה שר על אשתך שירים כאלה לא מרגיש לך אינטימי מידיי וחשוף?

"זה בסדר מבחינתה והשיר הזה זה נכתב על סיטואציה ספציפית ומאוד קשה. יום אחרי מריבה מטופשת ומשמעותית חוויתי טראומה; זה היה בחודש התשיעי להריון הרביעי, ב-1:30 בלילה סיימנו את הריב וכתבתי לעצמי מסקנות ותובנות קשות על החיים שלי, ככה לעצמי; עד כמה החיים לא מסתדרים ובבקר למחרת כבר היינו בטיפול נמרץ... אשתי  מונשמת ומורדמת, אמבולנס מוביל אותנו לבית החולים".

*חשבונות שמים?

"לא הרגשתי שזה עונש על המריבה הגדולה, אבל זה הכניס אותי לפרופורציה. במעליות בבית חולים הלחנתי וכתבתי את השיר. אח"כ כשאשתי יצאה מכלל סכנה עשינו מסיבת הודיה ושרתי שם את 'בואי נאהב' בפעם הראשונה. היה מאוד מרגש והרבה דמעות היו שם". 

*הרבה אנשים היו לוקחים את זה למקום של אשמה אישית.

"אתה מכניס לי עכשיו סרטים לראש?".

*איך אפשר שלא?

"זה רדוד מידיי. כאילו מה, אני לא חושב שזה נכון להאשים את עצמך סתם", אומר איל בביטחון.
"עכשיו סגרנו מעגל בטירוף עם אריאל, שנולד לפני חצי שנה. הרופאים מאוד חששו, אמרו שלא כדאי, שאסור להיכנס להריון אבל מצאנו ב"ה בסוף את הרופא המומחה שאישר ותמך בהריון והלכנו על זה. ובין שתי מופעי השקה הוא נולד. הכל קארמתי ואני אבא טוב, אחי".

*כולנו מתחבטים לילות וימים אם אנחנו הורים טובים, מאיפה הביטחון הזה שלך בעצמך?

"קודם כל אני מקדיש לילדים זמן וזה לא מובן מאליו היום. לצערי, הרבה ילדים לא זוכים לזה. יש ילדים שזוכים לראות את ההורים שלהם 4 דקות. זה הזמן ביום שהם באמת עם הילדים! אתה קולט? יכול להיות לי יום עמוס  בהופעות וחזרות אבל בלו"ז שלי, היומי, יש לי משלוש עד שש עם הילדים. שיעורי בית, משתולל איתם, משחק, הכל".

ואולי זהו סוד קיסמו של איל שהצליח לרגש מאות אלפי צופים בלי להתאמץ; הוא מנסה בכל רגע נתון להיות טוב ואמיתי. לבחון את עצמו מול עצמו בלבד. לא מלקה את עצמו כשלא צריך ולא מצטדק רק כדי להיראות טוב יותר במשקפיו. כשאיל מספר בהתרגשות על המופע החדש שהוא בונה הוא מתאר אותו בנונשלנטיות "מופע חדשני שלא היה כזה בארץ". נו, רק כשאתה באמת צנוע, יש לך המנדט לקשור לראשך תיאורים שבדרך כלל נשמעים סופרטליבים ואפילו להרוויח שנאמין לך.  

"רווק עם אלוקים" הרצאה על תקשורת דתית וקולנוע + סרט חדש של נדב גדליה, להזמנות הכנסו לאתר

יום חמישי, 19 באוקטובר 2017

פולמוס: חילונים מאמינים VS אתאיסטים

הדתה – הגרסה החילונית

נדב גדליה ישב עם שני אנשי טלוויזיה בכירים כדי להבין מה עומד מאחורי הזעם של חילונים הטוענים ל'הדתה' וללעג של אחיהם החילונים למושג החדש. אתאיסטים VS חילונים מאמינים

נדב גדליה

סערת ה'הדתה' המקטבת את עמנו בתקופה האחרונה הביאה בכנפיה הרבה כעס ואמוציות משני צדי המתרס - המתנגדים והמדיתים. בין לבין, ברשתות החברתיות - התקשורת הלא רשמית אך לא פחות משפיעה - נתגלו פנים אנושיות יותר של הורים לילדים חילונים העומדים מאחורי זעקות ה'הדתה', ומצד שני - חילונים אדוקים שבחרו לתמוך ואפילו קצת ללעוג למושג 'הדתה'. שניים מהבולטים בשיח הציבורי הם אושיות המדיה והיוצרים הבכירים והמוכרים בתעשיית הטלויזיה ובתקשורת הכללית, אשר הצליחו לנסח את אשר על לבם בדרך החדשה - סרטוני רשת זועמים, לכאן ולכאן.
הראשון היה שי גולדן (46), נשוי ואב לשניים מבנימינה, סופר, מבקר טלוויזיה, לשעבר עורך מוסף 'הארץ' ומגיש בערוץ 2. שי, המגדיר את עצמו חילוני למהדרין (כולל יום הכיפורים), פרסם מונולוג שהפך ויראלי ובו טען כלפי הטוענים ל'הדתה' שכל קיומה של הציונות יונק בסופו של דבר מהמקורות היהודיים. "השפה העברית, הציונות - הכול הדתה", ירה אל המצלמה. עמיתו, יליד אותו שנתון, הוא ערן ב.י (בן יעקב), נשוי ואב לארבע בנות מת"א. בעבר הפיק וערך את תכניתו של דודו טופז ז"ל והיה עורך של 'נענע 10', וכיום תסריטאי ויוצר סדרות הצפויות לעלות ב'רשת' ו'קשת'. ערן רתח על אותה 'הדתה' מהצד השני של הגדר. העילה לזעמו הייתה חוברת הנקראת 'בדרך לתורה' שהביאה בתו לילי בת השבע מבית הספר הממלכתי. בגלל (או שמא בזכות?) אותה החוברת, התיישב ערן עם בתו ויצר סדרת סרטונים אישיים העונה לשם 'אבא ולילי בדרך לתורה', שבה הוא לומד בציניות עם בתו את רזי החוברת שהוכנסה למורת רוחו לתכנית הלימודים בבתי הספר הממלכתיים.
אני יושב עם השניים לשיחה כנה ופתוחה כדי להבין איך יהודים-חילונים והורים לילדים פועלים בסוגיית ה'הדתה', שכפי הנראה אינה עתידה להביא בכנפיה בקרוב את השלום בינינו .

בואו נעשה סדר, מהי 'הדתה' בעיניכם?
ערן: "ברמה העקרונית זהו חינוך דתי שנכפה על אנשים חילונים. כרגע זה עומד על הגדלת נפח התכנים הדתיים בחינוך הממלכתי. בשרשרת הפיקוד יש עוד כמה פונקציות של אנשים דתיים חוץ מבנט. זה מה שהכעיס אותי והביא אותי לצלם את הסרטונים - חינוך ממלכתי אמור להיות חינוך שלא נוטה לשום דת, וברגע שאתה מכניס תכנים דתיים קוראים לזה 'הדתה'".
שי: "בעיניי 'הדתה' היא המצאה של העברית החדשה למשהו שלא באמת קיים אבל צריך להמציא לו שם. כילד, בבית הספר החילוני-ממלכתי שבו למדתי, כל הקיר בכיתה היה מעוטר בפסוקים מקהלת וממשלי. גדלתי בסביבה מאוד חילונית שהייתה עמוסה ברפרנסים ואזכורים מהדת על ימין ועל שמאל, אני לא זוכר את המילה 'הדתה' בשנות השבעים-שמונים למרות שהדת הייתה נוכחת בבית הספר בלא מעט מקצועות. עכשיו מצאנו את המילה החדשה הזאת. הדת הייתה שם כבר בשנות השבעים! למה אז לא הייתה 'הדתה'?"

נדמה ששיעור תנ"ך אכן היה במערכת מאז ימי התנ"ך, וזה לא הפריע למישהו.
ערן: "תנ"ך כמקצוע הוא סטנדרט שקיים במערכת החינוך מאז קום המדינה. נעם הבת שלי בת ה-15 לא קיבלה את החוברת 'בדרך לתורה' שלילי קיבלה עכשיו כשהיא בת 7. החוברת הושקה פתאום ב-2016, זה לא היה חלק מהמערכת, וכשיש שינוי מגמה ומרגישים אותו יש גם מילה שמשתמשים בה - 'הדתה'. זה לא מקובל עליי כהורה וכאדם חילוני ששולח את הילדים שלו למוסדות לא דתיים".

שי: "פעם היה יותר מזה. קיבלתי העתק של ספר לימוד משנת 1939 שדיבר על כללי הדקדוק והחיבור וכל הטקסטים בו היו מהמקורות; לימדו על דגש בבג"ד כפ"ת בראש מילה בעזרת טקסטים דתיים עוד לפני הקמת המדינה ומערכת החינוך. אנחנו עם של השפה העברית ואין מה לעשות, העברית נכתבה במקורות וכדי לדבר עברית אין מנוס מלהשתמש באותם מקורות. אני באמת שואל באהבה וממקום עמוק, מי אני שאתערב בחינוך בתך ערן, אבל מה החשש? נגיד שהילדה שלך נחשפת לחוברת 'בדרך לתורה' - גם אם אני מסכים אתך שלא נכון להכניס בכוח דת – אבל יש היום דבר שנקרא 'אוריינות', והילדים שלי ושלך נחשפים לחינוך בהמון פלטפורמות: העולם בחוץ, האינטרנט, המפגש עם חברים, כלי התקשורת, התכנים שילדים צורכים באפליקציות ובספרייה וגם החינוך ההורי. אולי התכנים האלה 'מודתים', אבל בסופו של דבר הילדים שלי חילונים הרבה יותר ממני. החשש שלך שיש פה אקט מסיונרי, להפוך את הילד למסורתי או לדתי - אין לו ביסוס. בכלל, האם אתה חושב שהחוברת הזאת באמת תשפיע עליה יותר מהשיחות עם אבא החכם שלה ומהאינטרנט?"

ערן: "החוברת הזו לא, אבל אם לא נעצור את זה, יש פה סכנה גדולה. ראיתי לא מזמן סרט שיש בו רדיפה טוטוליטארית והסיסמה היא 'אחדות דרך אמונה' - ככה בנוי כל משטר - 'נעשה ונשמע', אתה חזק כי אתה מיוחד, בלי להטיל ספק, וזו לא חשיבה מודרנית מבחינתי. הגישה של החוברת הזו אומרת 'בוא נקבל את התורה כמות שהיא בלי שאלות'. ואתה יודע מה? באופן אישי אולי החוברת הזו גורמת דווקא להפך - כי אני מתייחס לזה עם הבת שלי ומסביר לה דרכה את הדרך שלי לחיים. אבל כשמשרד החינוך נותן הדרכה דתית להורים, זה מסוכן. 'הדרך לגיהינום רצופה נקודות קטנות'".

ענייני מדינה

מחוץ למרחב בית הספר, מרגישים הדתה?
שי: "לדעתי המדינה שלנו יותר חילונית מאי פעם. אני זוכר את השבתות כשהייתי ילד. טלוויזיה – חס שלום, פיצוצייה פתוחה - הס מלהזכיר. היום אנחנו חילונים והכול מותר לאנשים. באופן אירוני אנחנו 'דתופובים' יותר מאי פעם".

ערן: "לא הייתי מסכים עם ההגדרה שלך שהמדינה שלנו חילונית יותר היום. נכון שמקומות פתוחים בשבת ויש מצעדי גאווה, אבל הקיטובים גדולים יותר, הקיצוניות והליכוד של אלו שפעם היו מעט דתיים - הפכו לגדולים יותר ומשפיעים יותר. היום פלג מסוים מעוניין להעלות את תוכני היהדות, ובנט לא מסתיר את החזון שלו - לקרב את הצד השני לעמדתו ע"י בתי הספר. האם זו דרך הנכונה?"

בסופו של דבר כל השיח על הדתה הוא פוליטי?
ערן: "כן. זבולון המר ז"ל היה מהמפד"ל, זה לא היה 'הבית היהודי', והוא ידע לשמור על הסטטוס קוו, הוא לא התערב בתוכני החינוך הממלכתי. חברה שלי הייתה מנהלת מחוז בתקופתו והוא זכור לטובה. אנחנו לא חוקרים שחקרו את כל התכנים שנלמדו כאן מאז ומעולם, ועדיין ברור שיש פה עניין פוליטי".
שי: "מסכים עם ערן. אין ספק שהבית היהודי ובנט מכניסים את האג'נדה שלהם לבתי הספר, אבל באותה מידה כששולמית אלוני ויוסי שריד ז"ל - שהיו שרי חינוך, הכניסו את שירתו של מוחמד דרוויש. ואני אומר: תתמודדו. עם בנט אני לא מסכים בתשעים אחוז מהדברים, אבל בנושא הזה לא נראה לי נכון להגיד 'הדוסים האלה מנסים לדחוף לנו את הדת'. גם ככה הילדים נחשפים היום לתכנים רבים כל כך. כשגדעון סער רצה להכניס תכנים על אבותינו ומערת המכפלה - שאני לא משתגע על זה, אם נאמר את זה בעדינות - נשכנו את השפתיים. מערת המכפלה נתפסת כאקט לאומני ושם לדעתי נכון יותר להגיד 'מה אתם דוחפים לנו את האג'נדה הפוליטית שלכם למערכת החינוך'".

לגיטימי וראוי להכניס למשחק פוליטי את חינוכם של הילדים?
שי: "אם זה בא על חשבון היסטוריה, ביולוגיה וספרות - אני מסכים שזה לא טוב".
ערן: "וזה בא גם על חשבון מקצועות אחרים. אלו שעתיים שבועיות שאפשר ללמד בהם אנגלית ואזרחות - הרבה מאוד דברים שחשובים בעיניי מהתוכן הזה של החוברת. אני לא אומר לבטל את שיעורי התנ"ך, אבל לחינוך שלי לא מתאימה חוברת שלא מטילה ספק ומחנכת לדרך של 'נעשה ונשמע'. זכותנו להתמרד נגד זה, זו מערכת דמוקרטית ואנחנו פועלים לשינוי במסגרת החוק. אתה צודק שילדים נחשפים לתכנים רבים, אבל בבית הספר הילד נמצא הרבה יותר שעות מבכל מסגרת אחרת, ויש לזה משמעות גדולה. אגב, אולי זה פועל גם להפך וחוברת כזאת תהפוך את הילד להיות חילוני טוב יותר, כי הוא יבעט בזה".

"גם ציונות זה הדתה"

שי העלה בסרטון הוויראלי שלו נקודה מעניינת: בסופו של דבר הכול הדתה, גם הציונות, העברית, הכול. אי אפשר להתנער מזה. אנחנו גרים בארץ הזאת בגלל היסטוריה מסוימת.
ערן: "לא מסכים עם זה. היסוד המרכזי של המדינה הזאת לא נובע רק מהמורשת התרבותית-דתית. היה ניסיון של היהודים להתבולל, וכשהגיעה מלחמת העולם השנייה הם גילו שזה לא עזר להם. יש עניין גזעי של קבוצת לאום, והמדינה הזאת נבנתה בשביל זה. היא לא נבנתה על ברכי הדת אלא ע"י אנשים חילונים שנתנו כבוד למסורת כמו שבארה"ב נותנים כבוד לנצרות. זה לא שהמדינה יונקת מהיהדות".

שי: "לפני מלחמת העולם השנייה החליטו חובבי ציון לעלות דווקא לציון כי צריכים 'בית לעם היהודי', ככה שכל אקט בארץ ישראל הוא הדתה ברמה המורשת שלו".

ערן: "אני מסתכל על זה כישראליות. אני ישראלי וזה מה שקורה כרגע".

שי: "תקרא לעצמך עכשיו 'ירוקים', מה זה משנה, אבל ב-1892, דוברי הרוסית 'חובבי ציון' אמרו שזה מה שהם חובבים - את ציון, את האדמה הזאת שניתנה לנו מימים ימימה. אני רואה את עצמי יהודי ואז ישראלי ואין לי בעיה שתגיד שאתה רק ישראלי, אבל בוא נדייק היסטורית: לאן הם בחרו לעלות? לציון, בגלל המקורות, ואין מה לעשות. ברגע שהמילה 'ציון' נאמרת - יש פה לינק דתי. לבוא למקום שאברהם אבינו היה בו בברית בין הבתרים, למקום שבו סיפורי התורה קרו. יש פה התחברות לשורשים היהודים-דתיים. כי גם אם אתה אומר כאתאיסט שהתנ"ך הוא ספר מיתולוגיה, כמו האודיסיאה היוונית, עדיין כשאתה בא לירושלים להתיישב בה - אתה מקבל על עצמך את הזיקה של ספר הספרים ומבצע אקט דתי, תרצה או לא תרצה".
ערן: "שנינו אנשי מדיה והמילים חשובות לנו; התנ"ך בעיניי הוא ספר משלים. לתפיסתי יש מסורת יהודית ויש דת יהודית. אני לא מאמין באלוקים אבל אני לא מתכחש למסורת היהודית. הקונספט של ציון - יש לו עצמה אדירה מבחינה היסטורית שבה אני כן מאמין - כי הייתה כאן ממלכת יהודה וישראל ודוד המלך וזה מעוגן בארכיאולוגיה. היו כאן גם החשמונאים ולכן אנחנו רוצים לחזור לפה דווקא, נכון. אבל גם במסורת היהודית היו מתייוונים, אם הייתי בימי החשמונאים הייתי מתייוון".

שי: "עצוב לי לשמוע את זה... אני לא נכנס ל'עם נבחר' או לא. אני מאמין בקדוש ברוך הוא, אין פה שאלה, ואם נפתח את הקלפים בצורה ישירה, המאבק של ההדתה הוא בשורה התחתונה בין אתאיסטים גמורים כמו ערן - למאמינים ככה או ככה. אפשר להבין את האתאיסטים שלא מאמינים ברוח ושטוענים שאין דבר מלבד הביולוגיה; אני חילוני לא פחות מערן. ביום כיפור עשינו את אותם דברים לדעתי".

ערן: "באופניים, נסעת?"

שי: "ראיתי טלוויזיה".

עכשיו לי עצוב, שי. בתנ"ך שאתה מאמין בו כתוב לשמור את יום הכיפורים.
שי: "אני יהודי מאמין שלא חושש מהדתה, אבל גם בתנ"ך, חוץ מכיפור, יש דברים נוספים שאני לא מסכים אִתם. ספציפית, ביום כיפור כתוב 'ועיניתם' ואני לא מסכים עם זה שזה אמור להיות צום. אולי זה להקשיב לרוק כבד שעושה לי בחילה? אולי לשוחח עם מירי רגב 24 שעות?"

איך היה העינוי שלך, ראית נטפליקס?
"באופן אישי צפיתי בטלוויזיה בהפוגות, אבל גם קראתי פרקי תהילים, שוחחתי עם א-לוהיי וא-לוהי אבותיי והרשיתי לעצמי לאכול ולשתות והרגשתי בסדר, כי לא הרגשתי טוב. ולא, לא נהניתי במיוחד ביום כיפור. עיניתי את הנפש".

ערן, אתה מסכים עם סוג האמונה של שי? נשמע לך הגיוני כאתאיסט?
ערן: "הייתי יכול למצוא בה פגמים, אבל אני מבין שהאמונה של שי בא-לוהים היא לא בפרקטיקה של הדת היהודית וקיום מצוות אלא אמונה בגורם שמסדר את העולם".
שי: "ובכל זאת, ערן, איך אתה מיישב את זה שפרופ' ישעיהו ליבוביץ' קיים מצוות? שישראל אומן חתן פרס נובל הוא אדם מאמין? אלו אנשים חכמים מאוד, למדו דברים שלעולם לא נגיע אליהם, תאמין לי".
ערן: "אין לי ספק שהם חכמים אבל יש מנגנון במין האנושי שמושך אותנו להאמין במשהו, למצוא סדר בדברים ולכן קשה לקבל את זה שהעולם מתנהל בכאוטיות וכשאדם מגיע לנקודה קשה - יש פה משהו אנושי להאמין בו".

ערן, אתה מתפלל לפעמים? לא מתגנבת לך אמונה פה שום?
"לפעמים אני מתפלל בלבי. אני רוצה לפנות למישהו ו'א-לוהים תעזור לי' אני אגיד, אבל בשום שלב אני לא חושב שהוא יצור בעל תודעה".

כאתאיסט מוצהר, אתה לא מרגיש מטופש ברגעים האלה?
ערן: "לא. כי זה כמו שאתה זורק אבן לים כדי לקבל פרויקט, כמו עניין של גורל, במנגנון האנושי הקיים אתה קורא לא-לוהים. אבל יש הבדל בין לבקש נחמה לבין הבנה והוכחה לקיומו של א-לוהים".
שי: "מפריעה לי הנחת היסוד של אתאיזם שיש בו בעצם סוג של אמונה שאנחנו בסופו כל יום 'בהמות', אין משמעות, אנחנו גרגיר חול. אין הבדל בינינו לבין לשלשלת ציפורים חוץ מתגובות ביולוגיות-כימיות, תסלח לי על הבוטות. אני לגמרי כופר בתפיסה האתאיסטית הזאת".
ערן: "הדת נותנת תשובה א-לוהית ורשימת איסורים כמו האיסור להרוג. אני חושב שאנחנו יכולים לתת משמעות לחיים בכך שנמצא להם משמעות, זה הכול".

המדע מתבטל, האמונה אבסולוטית

שי: "אתה מאמין בקיומה של נשמה?"
ערן: "לא במובן של אור, כמו שאתה מאמין".
שי: "אז הכול רק כימיה וביולוגיה או שיש משהו מעבר?"
ערן: "רק כימיה וביולוגיה, אין מעבר. אנחנו מחליטים לכתוב ולשיר שירים ולהרגיש גם".
שי: "ערן, אתה ער לזה שאם מדענים מ-2017 היו נפגשים עם מדענים ממאות השנים שעברו, המדענים של ימינו היו צוחקים על המדענים הוותיקים. היום אתה אומר - לא קיבלתי הוכחה לקיומו של הא-ל ולכן אני לא מאמין. עזוב, לא תמצא, חבל לחפש. אבל להישען על המדע? דברים שם הופכים לבדיחה עם הזמן, אז על מה אנחנו מסתמכים, על מדע שמודה שהוא לא יודע שום דבר על האמת הכללית?! ניני הנינים שלנו יסתכלו עלינו בבוז בתחום המדע, אז בזה אנחנו נאחזים? עוד כמה שנים זה יהיה עורבא פרח - ואנחנו יודעים שזה יהיה המצב. ב-1919 איינשטיין שינה את התפיסה המדעית במסמך אחד, אולי זה מה שיקרה עוד מעט, לך תדע. מגוחך להיאחז במשהו כזה, לכן אני נאחז במשהו אבסולוטי של רוח ונשמה שלא תלוי בכלום והוא תמיד מוחלט".
ערן: "גם הדת משתנה בפרשנויות. המחשבה המדעית לא השתנתה: צריך לבדוק דברים, יש תיאוריות, יש דרכים לפרוך אותן ואלו כללים שתקפים מימי הרנסנס. בשביל רוב הפרקטיקה של החיים - להסתמך על דברים שלא קשורים לרוח זה מצוין. ואגב, לדעתי אתה יותר בודהיסט מאשר יהודי, אתה נותן פרשנות לכתובים לפי מה שנראה לך. אתה פרקטי רק שיש לך א-ל שנותן לך עצמה שאתה שייך לקבוצה הנכונה".
שי: "הבעיה היחידה שלי כמאמין היא ההלכה, שלפי דעתי צריך לעדכן אותה".
ערן: "אי אפשר לנתק את ההלכה מהיהדות, לא?"

קשה לא לראות טלוויזיה ביום כיפור וזה מה שאנחנו 'מקריבים' למען האמונה. שי, אתה לוקח את האמונה ומשיל את ההלכות שהיא חלק ממנה.
שי: "כשיש דיבר שאומר 'אנוכי ה' א-לוהיך' - אני מאמין בזה. זה על-זמני. לא צריך הסבר לזה. אבל כשמתחילים לומר לי שאסור להדליק טלוויזיה אבל מצד שני לנסוע לבית חולים מותר כי זה פיקוח נפש - זה לא ברור לי. אני היפוכונדר ואתמול ביום כיפור הרגשתי גוש מתחת לאוזן ואמרתי לאשתי שיש לי גידול סרטני. עכשיו תגיד לי, נדב, האם לנסוע לבית חולים כשאני יודע שאני היפוכונדר - זה נחשב פיקוח נפש או לא?
ואם כשהלכתי לבית החולים אני יכול על הדרך להקפיץ את הילדה שלי הביתה מחברה?"
ערן: "שמע, יכולת להיות תלמיד חכם עם הפלפולים האלה".

"רווק עם אלוקים" הרצאה על תקשורת דתית וקולנוע + סרט חדש של נדב גדליה, להזמנות הכנסו לאתר



רווק עם אלוקים

רווק עם אלוקים